אביעד ברטוברמת גן שמוכרת כעיר חילונית ומגוונת, מתגלה במדד כעיר המצמצמת את חופש הדת, ולולא קרבתה לתל אביב – דירוגה במדד היה נמוך אף יותר. הבריכה העירונית מעניקה הנחה לרוחצים בשעות הרחצה הנפרדת בין נשים וגברים, לתושבי העיר אין אופציה לקבורה אזרחית, זרמים יהודיים שאינם אורתודוקסיים לא פעילים בעיר ועוד.
לקראת הבחירות המוניציפליות שיתקיימו ברחבי הארץ ב-30 באוקטובר, נערך "מדד החופש העירוני" שייסדה תנועת "ישראל חופשית" לראשונה בישראל. המדד ביקש לבחון את מידת החופש שמאפשרות הערים הגדולות בישראל ולחשוף את כוחם ומידת השפעתם של ראשי ערים ואנשי מועצת העיר בכל הנוגע לסוגיות של חופש ופלורליזם במרחב הציבורי, כמו גם את מידת האכיפה או אי האכיפה של חופש זה ברמה המוניציפלית.
המדד שנערך בקרב 24 הערים הגדולות בישראל (20 הערים הגדולות יחד עם שתי הערים הגדולות בצפון ושתי הערים הגדולות בדרום במטרה לתת פריסה גיאוגרפית רחבה), בחן שמונה סוגיות המשפיעות על מידת החופש שנוגעת לאורח ולאיכות חייהם של תושבי העיר או לכיסם. בין היתר נבחנו סוגיות של מסחר ותחבורה ציבורית בעיר בשבת, שיעור תקציבי הדת ביחס לתקציב הכללי, יחס העירייה לקהילת הלהט"ב, הפרדה מגדרית במרחב הציבורי וכן סוגיות צרכניות בהקשר זה, פלורליזם יהודי, פעילותה של הרבנות והמועצות הדתיות בעיר כולל שלילת תעודות כשרות מבעלי עסקים ואופציות של קבורה אזרחית לתושבים ועוד. השקלול הסופי מייצר את הדירוג הסופי של "מדד החופש" – מהעיר המעודדת חופש לבין העיר המרסנת ביותר את חופש הדת והפלורליזם של התושבים.
בסעיף של תחבורה ציבורית בשבת קיבלה רמת גן את הציון הגבוה ביותר בדירוג שלה, אולם אפילו במקרה זה לא מדובר בדירוג המקסימלי. אמנם יש מוניות שירות בינעירוניות על רחוב ז'בוטינסקי לכיוון תל אביב ולפתח תקווה ומיזם 'נוע תנוע' מפעיל קו מרמת גן לתל אביב, אך העירייה מתנגדת לתחבורה ציבורית בשבת. בסוגיית המסחר, החוק מאפשר פתיחת מסעדות, אך אוסר על פתיחת חנויות, בתי קולנוע ואולמות תרבות בשבת. בפועל, בית הקולנוע בקניון איילון שבפאתי העיר פתוח בשבת.
תקציבי הדת של העירייה כוללים כ-10 מיליון שקלים למועצה הדתית, כ-1.5 מיליון שקלים לפעילות תורנית, למעלה ממיליון שקלים למורשת ישראל וסעיף נוסף על סך 100 אלף שקלים לטובת תרבות תורנית.
באשר לקהילות הפעילות בעיר, העירייה תומכת באירועי קהילת הלהט"ב אך לא מספקת מענה ספציפי לקהילה הגאה. קיימות קבוצות 'איגי' פעילות בעיר אך ארגונים אחרים לא זוכים לתמיכת העירייה. הקהילות הדתיות שאינן אורתודוקסיות לעומת זאת – לא פעילות בעיר.
בבריכה העירונית ניתנת הנחה של לפחות 32% ממחיר הכניסה בשעות הרחצה הרגילות עבור מי שמגיע בשעות הרחצה בהפרדה בין נשים וגברים. עוד ברמת גן, אין אופציה לקבורה אזרחית בבית העלמין המשרת את תושבי העיר, והמועצה הדתית אף לא מפקחת על שלילת תעודות הכשרות מבעלי עסקים בעיר. באשר לנוהל העירייה לקיום אירועים בהפרדה, לא התקבל מענה לבקשת חופש המידע עד לרגע כתיבת הדו"ח.
מנכ"ל תנועת "ישראל חופשית" אורי קידר: "מי שחשב שהכח להכריע בשאלות דת ומדינה נמצא רק בממשלה מבין אחרי שקרא את המדד שהוא טעה בענק. ראשי ערים וחברי המועצות משפיעים בצורה דרמטית על חיי התושבים שלהם, וגם מידת החופש בעיר נקבעת על ידיהם במידה רבה. ראשי ערים אמיצים שמובילים ערים חופשיות הם מגדלור של הנהגה שמחוברת לציבור, לצרכיו ולאמונותיו, ואנו קוראים לציבור לדרוש שינוי בקלפי בכל מקום שזה נדרש. הבחירות הקרובות יכריעו איך העיר שלכם תראה בחמש השנים הקרובות, וכל מי שנשאר בבית נותן כח עודף למי שרוצים להחזיר את ישראל לימי הביניים. חשוב לכם החופש בעיר שלכם? זו האחריות שלכם – לכו להצביע ב-30/10. אף אחת ואף אחד לא יכול להישאר בבית".
נתונים בולטים נוספים במדד:
רמת גן נושקת לבני ברק במידת החופש שלה, ובמחצית מהערים הגדולות – אין קבורה אזרחית. רעננה וכפ"ס מקבלות נמוך במיוחד בתחום התחבורה הציבורית בשבת – אפילו אחרי בני ברק
באשר לסוגיית תקציבי הדת שנבחנה, עולה כי הערים אילת, אשקלון, רחובות, חדרה ופתח תקווה מדורגות במקום הנמוך ביותר במדד עם תקציבים של מיליוני שקלים מכספי הארנונה, כאשר בתקציב העיר אילת, שאינו מפורסם לציבור באופן קבוע, נמצא כי תקציב התרבות גדל כמעט פי שלוש בשנת 2018 לעומת 2017 (מ-120,000 ש"ח ל-350,000 ש"ח), וזאת לא כולל חצי מיליון שקלים נוספים שהעבירה עיריית אילת למועצה הדתית בעיר לטובת סגירת חובות משנים קודמות
עוד מראה המדד כי במחצית מהערים הגדולות בישראל אין כלל אופציה לקבורה אזרחית, כולל בתל אביב ואף בערים אשדוד ובת ים – שם קהילה גדולה של דוברי רוסית שמסורבים להיקבר בבתי העלמין הקיימים. ובנושא התחבורה הציבורית בשבת רעננה וכפר סבא מדורגות אחרונות, יחד עם דימונה ובית שמש, כאשר אפילו מבני ברק קל יותר לצאת בשבת
נתון כמעט גורף העולה מן המדד נוגע לשלילת תעודות כשרות מבעלי עסקים, ומראה כי ברוב הערים המועצה הדתית כלל לא מפקחת על הנושא וכלל לא מתעדת את הנימוקים לשלילת תעודת הכשרות מעסקים בעיר – וזאת בניגוד למאמצים הרבים שמשקיעה בפרסום פומבי על כל עסק כזה שנשללה ממנו תעודת הכשרות
ממצאים נוספים:
בין הממצאים הבולטים העולים מן הסקר, נמצא כי ישנו מתאם בין הדירוג הסוציו-אקונומי של הערים, לבין מידת החופש בהן, כך שככל שהעיר עשירה יותר כך מידת החופש בה גבוהה יותר. לעומת זאת, לא נמצא מתאם בין מיקומה הגיאוגרפי של העיר לבין מידת החופש בה.
בנושא של מסחר בשבת, נבחנו מה הן הוראות חוק העזר עירוני בעניין פתיחת עסקים בימי המנוחה וכן מה קורה הלכה למעשה בעיר באשר לפתיחת מסעדות, מוסדות תרבות, מרכולים וכד'. בהקשר זה תל אביב מדורגת במקום הראשון היות והיא העיר היחידה במדד שבה חוק העזר העירוני מאפשר מסחר בשבת. חדרה לעומתה נושקת לבני ברק בתחתית הדירוג. מסקנה מעניינת שעולה מהמדד בהקשר זה, היא יכולת השפעתה של העירייה בנושא המסחר ברמה המקומית.
עוד באותו הקשר, עולה כי קיים מתאם בין שיעור המושבים במועצת העיר אשר מייצגים את המפלגות הדתיות לבין החופש בערים במסחר בשבת. כל עלייה של 10% בשיעור המושבים של המפלגות הדתיות מתואמת עם ירידה של 0.9 בציון חופש המסחר בשבת. ניתן לראות עד כמה העירייה משפיעה בנושא המסחר בשבת בכמה דוגמאות. כך למשל, בנתניה קיים חוק האוסר על מסחר בשבת, אך בשנת 2008 שינתה מועצת העיר את החוק, כך שלא יחול עונש על עבירה על החוק. בחדרה, על אף שהחוק מאפשר פתיחת בתי עינוגים, מרכזי ספורט, מסעדות ובתי קפה, הוא מקנה לראש העיר את הסמכות לאסור את כל אלו כאשר הוא מחליט כי זו טובת הציבור.
בעניין התחבורה הציבורית בשבת, בחן המדד האם פועלת בעיר תחבורה ציבורית בשבת והאם המודל פועל בתמיכת העירייה שמקצה לו משאבים. נתון מעניין בהקשר זה מצביע על כך שרעננה וכפר סבא קיבלו את הציון הנמוך ביותר בקטגוריה, יחד עם בית שמש ודימונה, והמשמעות היא שאפילו מבני ברק קל יותר לצאת בשבת.
שיעור תקציבי הדת בערים כולל בתוכו את הקצאת המשאבים של העירייה לטובת תרבות יהודית דתית בעיר, וכן משאבים למועצה הדתית המספקת המפעילה את מערכי הכשרות ונישואים, מקוואות, עירובים ובתי עלמין. סעיף תקציבי זה נבחן במדד ביחס לכלל תקציב העירייה, לצד הוצאה על שירותי דת פר תושב יהודי בשנה. יש לציין כי על רוב שירותי הדת שמספקת המועצה הדתית משלמים האזרחים או בעלי העסקים, בנוסף לתקציב העירייה לנושא זה ולא במקומה.
בתקציב העיר אילת למשל, שאינו מפורסם לציבור באופן קבוע, נמצא כי תקציב התרבות התורנית שאושר לשנת 2018 גדל כמעט פי שלוש לעומת התקציב שאושר לשנת 2017 ועמד על 315,000 ₪. עוד ב-2018, העבירה עיריית אילת למועצה הדתית תקציב של 4 מיליון שקלים וחצי מיליון שקלים נוספים רק לטובת כיסוי חובות משנים קודמות. במקביל בתקציב עיריית רמת גן ישנו סעיף המוקדש למורשת ישראל על סך מיליון ומאה אלף שקלים ב-2018, וסעיף נוסף המוקדש לתרבות תורנית על סך מיליון וחצי שקלים באותה שנה, ועל פי הממצאים שני התקציבים מגיעים לאותו משרד מאותה מחלקה בעירייה המוקדשים לאותן פעילויות. אם כן עולה השאלה מדוע הכפילות בסעיפי התקציב.
נושא ההפרדה המגדרית במרחב הציבורי כולל במדד סוגיות של תמיכת העירייה באירועים בהפרדה מגדרית ואף עורכת אירועים כאלה מטעמה, וכן בחינת תעריף הכניסה לבריכות העירוניות בין שעות הרחצה הכלליות לבין שעות הרחצה המפרידות בין נשים וגברים. המדד מעלה נתון מטריד במיוחד בסוגיה זו, שכן ב-20 ערים קיימת הנחה משמעותית במחיר הכניסה לבריכה בשעות הרחצה הנפרדת העומד בממוצע על 25% הנחה. הערים המפלות ביותר בהקשר זה הן תל אביב, עם הנחה בשיעור של 43%, ראשון לציון עם הנחה בשיעור של 50%, הרצליה עם הנחה בשיעור של 55%, בת ים עם הנחה של 57% ונהריה עם 60% הנחה. לעומתן בירושלים לא נרשמה אפליה במחירי הכניסה בהקשר זה.
באשר לאופציית הקבורה האזרחית בערים, ניתן לראות כי במחצית הערים קיימת האופציה להיקבר באופן אזרחי בבית עלמין המשרת את העיר, ובמחציתן האחר לא קיימת אופציה זו כלל. לתושבי תל אביב, רמת גן ופתח תקווה למשל, שאינם רשאים על פי הרבנות להיקבר בקבורה יהודית אורתודוכסית או שהינם אנשים חילוניים שמעוניינים בקבורה אזרחית, מנועים מהאופציה הזו שכן מאז שנת 2003 פורסם כי בתוך שנה יתאפשר לקיים קבורה אזרחית בבית העלמין ירקון ועד היום אין כל התקדמות בנושא. עם זאת, בפתחה של העירייה קיימת אפשרות להתקשר עם בית עלמין אחר או להקצות שטח חלופי לנושא, אולם אין היא עושה זאת.
ביחסה של כל עירייה לקהילת הלהט"ב, בחן המדד ראשית את מידת התמיכה של כל עירייה באירועי גאווה בעיר, הן בארגון והן בתקצוב. שנית, האם העירייה מקצה גורם מטעמה שירכז את נושא הלהט"ב בעיר ויהווה כתובת לחבריה, וכן תמיכה בארגוני נוער גאה הפועלים בעיר. בהקשר זה נמצא כי ב-19 מבין 24 הערים הגדולות בישראל התקיימו אירועי גאווה, אולם רק בתשע ערים הייתה תמיכה עירונית באירועים אלה. כמו כן, למעלה ממחצית הערים לא מספקות מענה או תמיכה מטעמם לקהילה הגאה ונציגיה תושבי העיר. מפתיעה במיוחד במדד היא העיר אילת שקיבלה ציון זהה לזה של בית שמש, זמן שנהנית מתיירות ענפה של חברי הקהילה באופן מיוחד.
בסעיף הפלורליזם היהודי במדד, נמצא כי מכוח החוק, הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי ביהדות אינם מוכרים כזרמי דת, ומכאן שגם מוסדותיהם אינם מוכרים כמוסדות דת בערים השונות. מתוך כך, קיימת אפליה תקציבית מובנית בחוק. העיריות שכן תומכות בקהילות אלה מתקצבות אותן מתקציב התרבות אולם אין לכך כל הכרח. בחדרה למשל, העירייה נמצאת במאבקים מול קבוצת רפורמים בעיר הדורשים הקצאת מבנה שישמש כבית כנסת רפורמי אולם מסורבים פעם אחר פעם ומשכך הקהילה איננה פעילה בעיר.
בנושא של שלילת תעודות כשרות מבעלי עסקים בעיר, ביקש המדד לבחון מאילו עסקים נשללה תעודת הכשרות מאז שנת 2014 ומה היו הנימוקים לכך. מהממצאים עולה כי הרוב המוחלט של המועצות הדתיות המקבלות כאמור מימון מהעיריות ומהמשרד לשירותי דת ומתוך כך גם כפופות להם, עולה כי הרוב המוחלט של המועצות הדתיות לא עמדו בדרישות חוק חופש המידע ולא שלחו נתונים בתירומים שונים דוגמת "פרטיות העסקים", זמן שלא נמנעות מפרסום פומבי מאסיבי ברחבי העיר על כל עסק שנשללת ממנו תעודת הכשרות. כמו כן תעודת הכשרות נועדה לפרסום בבית העסק על כן ברור שמדובר במידע ציבורי. הערים שקיבלו ניקוד על סעיף זה במדד הן הערים בהן המועצה הדתית מפקחת על שלילת הכשרויות בעיר.