ערן הלרבעקבות פרשיית הנשיכה של הכלבה קאיה בבית ראש הממשלה קורא חבר מועצת העיר הוטרינר ד"ר אבי ליליאן לחוקק מחדש את חוק הכלבת:" התקנות הישנות, לא מבדילות בין כלב משוטט ללא בעלים, לבין כלב ביתי, מחוסן ומטופל היטב".
מחלת הכלבת הנה מחלה קטלנית ביותר. למעשה, זו המחלה הקשה, האיומה והנוראה ביותר בעולם. נגיף הכלבת הנו וירוס רנ"א מקבוצת הראבדו-וירוסים, נגיף חד גדילי בצורת קליע. המחלה היא עתיקה ביותר, מוזכרת כבר במקורות (כלב שוטה). הסיבה לקטלניות של המחלה היא העובדה של גרימת מוות וודאי, תוך שיתוק שרירים מסוימים מחד, וכאבי תופת מאידך.
המחלה מלווה בשינויים התנהגותיים בולטים, במיוחד תוקפנות רבה של החיה הנגועה, פחד ורתיעה ממים (הידרופוביה), ריור מוגבר, שינוי קול, ושיתוק של הגפיים. המוות יקרה למי שנדבק קלינית במחלה (כלומר שהוא חולה בפועל, ולא "רק" נשא של המחלה). לצורך הבהרה- אדם או בע"ח שננשך, הנו בגדר נשא וניתן לטפל בו בעזרת נוגדנים ספציפיים, בבתי חולים, ולמנוע את התפשטות המחלה בגופו של הנשוך, והפיכתה למצב קליני.
ידוע למדע כי הווירוס מתקדם ממקום הנשיכה לעבר מוחו של הנשוך, בקצב של ס"מ אחד ליום, הווירוס לא עובר בדם (וירמיה) אלא מתקדם בתוך סיבי עצב קרועים, ממקום הנשיכה לכיוון המוח. לפיכך, יש חשיבות רבה למיקום הנשיכה ולמהירות הפינוי של הנשוך לרשויות הבריאות המתאימות, אדם או בע"ח שננשך ולא קיבל נוגדנים וטיפול רפואי בזמן, ימות ללא ספק, וללא אפשרות הבראה בייסורים קשים תוך פרק זמן קצר, הנמדד בימים. השירותים הווטרינרים בעולם כולו הוקמו במטרה להילחם במחלת הכלבת, ולמנוע את התפשטותה בקרב בעלי החיים והאנשים.
חז"ל מכנים את הכלב החולה בשם "כלב שוטה" והתלמוד הירושלמי מצביע בתורו על חומרתה של המחלה: "מימיו לא יאמר לך אדם…נשכו כלב שוטה וחיה", מקור אחר מתייחס לסימני המחלה "פיו פתוח, רירו יורד, אוזניו סרוחות, זנבו נתון בין שתי יריכותיו, מהלך לצדדיו והכלבים נובחים בו". אלה מסתבר סימני מחלת הכלבת.
בשפה העברית, יש לנו "בעיה" עם שמה של המחלה המכיל את השורש כ.ל.ב. ולפיכך רבים בציבור חושבים כי זוהי מחלה של כלבים בלבד. למעשה, המחלה פוגעת בכל היונקים, כולל בבני האדם. המחלה מועברת אך ורק בנשיכה עד זוב דם, מבע"ח הנגוע קלינית במחלה לבע"ח אחר או לאדם כאשר אין למחלה זו מרפא אך ניתן להתחסן כנגדה.
כעת, אנו באים לדון בסוגיית הסגרת כלבים לתחנת הסגר במקרים של דיווח על נשיכה, בנושא זה קיים בלבול גדול בציבור, עקב ערבוב של חצאי אמיתות ובורות. בכל מדינה מתוקנת קיים חוק ספציפי למחלה זו, ובישראל "חוק הכלבת" הנו הממשיכה של "פקודת הכלבת" המנדטורית משנת 1934.
חובתו של האזרח המחזיק כלב לחסנו כנגד כלבת ע"י מחסן מורשה, מגיל שלושה חודשים, ומידי שנה בשנה, במקרה של נשיכה חלה חובה על הבעלים של הכלב להסגירו לתחנת הסגר בתוך 24 שעות, גם אם לא קיבל על כך הוראה רשמית מרשויות הבריאות. (גם אם הבעלים הוא ראש הממשלה!). ההסגר הנו למשך זמן של עשרה ימים, בכדי לוודא האם הנשיכה התבצעה על רקע מחלת הכלבת, או שזו הייתה נשיכה על רקע התנהגותי.
מטרת ההסגר אינה "ענישה" של בעל החיים הנושך, הוא ממילא לא יכול לעשות את ההקשר בין ה"פשע" ל"עונש", כפי שקורה בבני אדם. לצורך הבהרה, אדם שהורשע בדין, יישב בכלא לצורך ענישה, הרחקה מהחברה, ואולי אף לצרכי שיקום, כלב, להבדיל, המושם בהסגר, לא לצורך ענישה ולבטח לא לשיקום, אלא אך ורק לצורך הרחקה ובידוד מאנשים ובע"ח בריאים, מתוך מטרה אחת ויחידה, לוודא האם הוא נושא את המחלה, אם לא.אני יוצא מנקודת הנחה שלכולם ברור כי ההתנהלות הנוכחית למול מקרי נשיכה של בע"ח הנה ארכאית ולא מתאימה לימינו אלה. כלומר, לפי התקנות הנוכחיות, כלב, חתול או קוף שנשך או ננשך חייב להיות מוסגר לתחנת הסגר עירונית או מחוזית לפרק זמן של עשרה ימים.
במידה ובע"ח מת במשך תקופת ההסגר, גופתו נשלחת למעבדה לכלבת, של השירותים הוטרינרים, היא היחידה המוסמכת לבצע את הבדיקות המעבדתיות לגילוי מחלת הכלבת. לצערנו, כלבת ניתן לזהות רק לאחר המוות של החיה.
התקנות הישנות, לא מבדילות בין כלב משוטט ללא בעלים, לבין כלב ביתי, מחוסן ומטופל היטב, מבחינת חוק הכלבת הנוכחי, דינם אחד הוא, הסגר.
כאשר באים ליישם תקנות וחוקים ישנים, הדבר פוגע בציבור בכלל, ובציבור אוהבי ומגדלי הכלבים בפרט, והמטרה העליונה, של שמירת בריאות הציבור, ניזוקה. הדבר נובע כיוון שאנשים רבים מנסים למנוע מכלביהם את רוע הגזירה, מחביאים את הכלבים לאחר אירוע מצער של נשיכה, ועושים ככל שעל ידם. התנהלות זו, בוודאי שכוונתה טובה, אולם, יש בכדי שלא לכלוא את הכלבים האהובים, במכלאות העירוניות בה משום סיכון ממשי לבריאות הציבור.
לכן, אולי מעז יצא מתוק, ובעקבות אירוע הנשיכה בבית ראש הממשלה, תתכבד הכנסת ותחוקק חוק כלבת חדש ומודרני, המתאים לימינו אלה, ועל הדרך ישפרו את מצב המכלאות העירוניות בכל רחבי הארץ, ויישמו סוף כל סוף את עיקרון צער בעלי חיים למען רווחת בעלי החיים ולתועלת האדם.