סימה שניט בת ה-81 מתגוררת במשען רמת אפעל ובמקביל היא פועלת בהתנדבות מלאה מהמשרד שלה בעיריית גבעתיים למען ניצולי שואה רבים במאמץ למצות את זכויותיהם. בין המסתייעים בשירותיה, גם דיירי כפר הגימלאים "משען אפעל". שניט, שהיא בעלת תואר מאוניברסיטת בר אילן והוסמכה כטוענת משפטית ומגשרת מנצלת את כישוריה וניסיונה לטובת ניצולי שואה והתמחתה בנושא מיצוי זכויות ניצולי שואה ואף עובדת בהתנדבות בסיוע משפטי לניצולי שואה משך יותר משני עשורים – התנדבות אשר עלך פועלה זה קיבלה תעודות הוקרה רבות במשך השנים.

סימה שניט עצמה היא ניצולת שואה ששרדה את תלאות השואה והמלחמה ביוון. בזמן שהנאצים היו בדרכם מסלוניקי ללאריסה, עיר מגוריהם של סימה ומשפחתה, הצליחה המשפחה לברוח מבעוד מועד כשאביה של סימה לוקח אותה, בסיוע עגלה וסוס, להסתתר באחד הכפרים שבהרי צפון יוון, שם המשפחה חיה לבד כשהם סובלים מרעב כבד וממחלות קשות.

ברבות הימים הצטרף אביה של סימה לפרטיזנים, ואף נפצע באחת הפשיטות שלהם ואושפז בבית חולים באתונה. בעקבות פציעתו של האב החליטה אימה של סימה לקחת אותה ואת אחיה הקטן לנמל פיראוס, שם הם התכנסו יחד עם פליטים יהודים נוספים במטרה לעלות לארץ ישראל.

כשנה לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1946, הפליגה המשפחה המצומצמת בספינת המעפילים הנרייטה סאלד לישראל אלא שכאן לא תמו תלאותיהם של בני המשפחה העייפים. כידוע, ספינת המעפילים נתפסה ע"י הבריטים בטרם נחתה בחופי ישראל והוחזרה לקפריסין, שם שהו נוסעי האוניה במחנות עקורים במשך 11 חודשים עד שעלו ארצה.

בארץ הייתה סימה לילדת החוץ הראשונה בקיבוץ מענית אך אביה, שעלה ארצה שלוש שנים אחרי שהמשפחה עלתה, לא היה כתמול שלשום בעקבות החוויות הקשות שעבר במלחמה והוא עבד בנמל ת"א ונפטר מפציעתו בזמן המלחמה בנאצים והוא בן 51 בסך הכל.

לימים נישאה סימה ועסקה בהוראה משך חייה הבוגרים וכשיצאה לפנסיה מוקדמת ידעה כי תעשה ככל יכולתה לסייע לניצולי שואה – תפקיד אותו היא נושאת עימה בהתנדבות, בגאווה ואחריות, עד היום.

הפוסט יום השואה | השורדת שמקדישה את חייה למען ניצולי שואה אחרים הופיע ראשון במקומון רמת גן

כשאמרתי לשרה פרי בסיום טקס יום השואה אתמול בלילה  שאשמח להקפיץ אותה הביתה, היא אמרה לי "אבל אני יכולה לנסוע בקו 55 חבל שתטרח". אמרתי לה שאין מצב שהיא תתחיל לחכות לאוטובוס, ורק אחרי שכנועים היא הסכימה. בדרך לביתה ביקשתי ממנה שתספר לי מה היה שם. שרה קצת היססה בהתחלה, אך תוך דקותיים היא נפתחה ואני נשאבתי לסיפור החיים המצמרר והבלתי נתפס שלה:

שרה, ילדה בת 3 מלובלין, שבתחילת המלחמה אביה נשלח למחנה עבודה ולאחר מכן נרצח, ואמה לקוחת אותה והן ובורחות ליער, מחפשות את דרכן ומתחבאת אצל משפחה פולנית במשך מספר חודשים. לימים שרה תדאג שאותה משפחה תוכר כחסידת אומות העולם. לאחר מכן הגרמנים תופסים אותם ושולחים אותם למחנה ההשמדה מיידנק.  ילדה בת 3  שצריכה לשרוד תקופה במיידנק ובעיקר כל הזמן להתחבא. להתחבא בין הדרגשים, מתחת לשק תפוחי האדמה, להתחבא בין מעילים ואפילו והתחפשות במסדר לאישה בוגרת. העיקר שהגרמנים לא יראו  את שרל'ה,  ילדה קטנטנה בלב גיא המוות. כי מבחינת הגרמנים אין ילדים במיידנק.

למעשה, שרה היא אחת משבע הילדים היחידים ששרדו וניצלו ממיידנק. אביה, סבה וסבתה נספו, ורק אמא נשארה לה.  אמא שלה, גיבורה אמיתית שהגנה ושמרה עליה כל העת במחנה מפני הגרמנים. עד שבשלב מסוים לפני שחרור המחנה נפרדו דרכיהם.

עם שחרור המחנה שרה הועברה לאחר המלחמה לבית יתומים וכעבור שנה מסיום המלחמה אמא ששוחררה גם חיפשה אותה עד שהם נפגשו. שרה סיפרה שברגע שראתה את אמה -היא בכלל לא האמינה שזו אכן היא כי חשבה שהיא לא בין החיים. משם השניים עברו לגרמניה לתקופה, ומשם במסע תלאות עלו לארץ  ישראל, תחילה, ליפו ואחר כך עברו לגבעתיים. בינתיים שרה התחתנה, נישאה, הקימה משפחה, ילדים נכדים ונינים.

שרה על אף היותה בעשור השמיני, היא אישה עם אנרגיות מטורפות של בחורה בת 18, יש לה לו"ז צפוף ודחוס כמו של שר בממשלה: שיחות ,הרצאות, פגישות התנדבויות ביד ושם, חברה פעיל בקפה אירופה, במועדון ימי שני,  ובקיצור מה לא. מפעל חיים של אישה אחת.  לפולין אגב היא לא נוסעת לבקר וכף רגלה לא תדרוך שם. "אין לי מה לחפש שם" לדבריה.

לפני שנפרדנו, (רק כי היה מאוחר  ושרה מיהרה לביתה לקראת שיחה הבוקר) שרה שולפת נייר שכתבה ,כמסר שהיא מעבירה לדור הצעיר והיא מקריאה לי אותו : "ובכוח האמונה והתקווה של דור אשר יצר מהתופת ובחר בחיים, תרם  למדינה בכל התחומים, נושא בזיכרון הכואב ועושה הכל להעבירו לדור הבא…. כי בחרנו בדרך של נטיעה זריעה וחינוך…

יעקב שטרן הנו חבר מועצת העיר גבעתיים ומחזיק תיק הרווחה בעיר

הפוסט "כי בחרנו בדרך של נטיעה זריעה וחינוך". חבר מועצת העיר גבעתיים יעקב שטרן מספר על המפגש הייחודי עם ניצולת השואה הופיע ראשון במקומון רמת גן

זייטמן נולדה בפולין ב-1925. בתקופת המלחמה חיה כשנה וחצי במסתור בבוידעם של חנות בעיירה סטשוב, עד שנתפסה על ידי חיילי אס אס והועברה למחנה ראדום, שם עבדה בבית חרושת לנשק. מראדום נלקחה למחנה אושוויץ ובסיום המלחמה עבדה בעבודות כפייה בבית חרושת בצ'כיה. פנינה איבדה את כל משפחתה בשואה. במשך שנים לא שיתפה בחוויות הקשות, אף לא את ילדיה. בשנה שעברה השתתפה לראשונה בפרויקט ההנצחה "זיכרון בסלון" ושיתפה בסיפורה האישי.

ב-1949 עלתה פנינה ארצה באוניית העצמאות עם תינוק בן שנה וחצי. מאז מתגוררת ברמת-גן. במשך ארבעה עשורים הפעילה חנות קוסמטיקה במרכז העיר.

אירוע "גיבורות היופי" נערך זו השנה השנייה ברציפות על ידי ארגון "מגשימים חלומות קטנים לאנשים גדולים". במסגרת האירוע, מאות מתנדבים, בהם אנשי אופנה וביוטי, סטייליסטים, מאפרים ומעצבי שיער, צוותו לכל אחת מ-36 שורדות השואה, שזכו ליום שכולו הוקרה, תשומת לב ופינוקים. פנינה וכל יתר המשתתפות הוכתרו באמצעות סרט לגיבורות יופי, בטקס מרגש שכולו הצדעה לנשים הגיבורות.

הפוסט בגיל 94: שורדת השואה פנינה זייטמן מרמת-גן מגשימה חלום הופיע ראשון במקומון רמת גן

מיזם ייחודי ומרגש יצא השבוע לדרך ברמת-גן, לרווחת ניצולי שואה שלא זכו לחגוג את בר/בת המצווה שלהם בצל המלחמה ההיא. במפגש בין-דורי מרגש נפגשו תלמידי בית הספר היסודי "עליות" מרמת-גן שחוגגים השנה את בר/בת המצווה שלהם, עם 16 שורדי שואה תושבי רמת-גן, שסיפרו להם באריכות על חוויותיהם האישיות בתקופת המלחמה.

המיזם הינו פרי שיתוף פעולה של אגפי החינוך והשירותים החברתיים בעיריית רמת-גן. לקראת יום השיא של המיזם, שייערך בחודש אפריל, ייסעו יחדיו התלמידים והשורדים לכותל במזרח ירושלים, שם יחגגו את טקס בר/בת המצווה המשותף, וזאת במעמד ראש העיר, ישראל זינגר, ורב הכותל שמואל רבינוביץ. המפגש הראשוני בין הקבוצות נערך כאמור השבוע, במועדון הגמלאים ברחוב ההלכה (סמוך לרחוב הרא"ה), וכלל מעגלי שיח וכן ריקודים משותפים.

ליבי טופול, תלמידת שכבת ז' בבית הספר "עליות", אמרה בסיום המפגש: "התרגשתי לפגוש את כל ניצולי השואה ולשמוע את סיפוריהם האישיים והמעניינים – ואני כבר מחכה לנסיעה המשותפת שלנו לירושלים בחודש הבא".

יהודית זמיר, ניצולת אושוויץ שתחגוג בשנה הבאה את יום הולדתה ה-90, סיכמה: "מה שחשוב לנו זה שהילדים ילמדו את מה שעברנו, יזכרו ולא ישכחו. חשוב היה לי לבוא ולפגוש את בני הנוער באופן אישי כדי שיכירו את האנשים מאחורי הסיפור, ושיעבירו את הסיפורים שלנו הלאה".

הפוסט אף פעם לא מאוחר מדי לחגוג בר מצווה הופיע ראשון במקומון רמת גן