תוכן מקודםמה קורה כשמלחמה לא נגמרת רק בשדה הקרב? כשבנוסף לטילים שנופלים בחוץ, גם הבית – שאמור להיות המקום הבטוח – הופך לזירה של אלימות ופחד? איך נשים שמתחזקות את הבית ואת המשפחה מוצאות את עצמן נאלצות להתמודד עם אלימות מצד בני הזוג, כשכל העולם סובב סביב מלחמה שאין לה סוף?
במהלך מלחמת חרבות ברזל (2023) היו דיווחים רבים על עלייה חדה במקרי אלימות במשפחה. ההסברים היו רבים – מעומס יתר של תחושת פחד ומתח, דרך פיטורים ממקום העבודה ועד לחץ כלכלי. נשים רבות, שלפני המלחמה היו יכולות לפנות לרשויות או לארגונים שתומכים במצוקה, מצאו את עצמן סגורות בבית, תחת פחד והרגשה שהן לבד. בנוסף, בתנאים של מלחמה, כאשר מערכת התמיכה החברתית מצטמצמת והמשאבים הציבוריים מוגבלים, נשים רבות מוצאות את עצמן נאבקות לא רק במציאות של תקיפה, אלא גם במערכת של חוסר אונים חוקי ומוסדי.
במהלך המתקפות בעוטף עזה היה ברור שהעומס הנפשי רק הלך והחמיר. נשים תושבות הדרום סיפרו על רגשות של בידוד, בידוד חברתי, ואף חוויות של אלימות מצד בני זוגן במהלך ימי המלחמה. המתח הגובר יכול להוביל להחמרה של מצבים קיימים, ולעיתים לגרום לנשים להרגיש לכודות במצב של חסר אונים, ללא מקום שמסייע להן בזמן אמת.
בעיה נוספת היא ששירותי הרווחה מתקשים להעניק תמיכה בזמן מלחמה. כששירותים ציבוריים מצטמצמים, זמני המתנה ארוכים יותר, והמרכזים הרפואיים מלאים – הנשים שמחפשות מקום להחיל בו את סבלן, לא תמיד מוצאות מענה מיידי.
נכון להיום, אנחנו מבינים שצריך להיות שינוי. אלימות כלפי נשים לא צריכה להיות נושא שבורח ממנו. אם בעבר היינו עדים לסוגים שונים של אלימות במשפחה שנגרמו כתוצאה מלחצים כלכליים או רגשיים, כיום חשוב להבין שמה שקורה בתוך הבית בעטיה של מלחמה הוא לא רק תוצאה של ‘לחץ רגעי’. מדובר בעומס ממושך שמפחית את יכולתן של נשים להרגיש בטוחות בתוך הבית – והמקום שהן היו אמורות למצוא בו שקט וביטחון, הופך לעיתים לזירה של אלימות רגשית ופיזית.
המלחמה לא נגמרת בשדה הקרב – היא גם תופסת את הנשים בבתים שלהן, תוך שהן נלחמות לא רק על הבית אלא גם על זכותן להיות בטוחות. הגיע הזמן שכולנו, כחברה, נבין את ההשפעות הרחבות של מלחמה, ונפעל בצורה מערכתית יותר לטובת נשים שסובלות מאלימות בתקופות כאלה.
המציאות הקשה של נשים המתמודדות עם אלימות בתקופת מלחמה לא צריכה להיות מוסתרת או שקטה. על אף שהן נושאות על כתפיהן את העול של שמירה על הבית והקהילה, אין זה אומר שהן לא זקוקות לעזרה, לא מבן הזוג ולא מהמערכת. בזמן מלחמה, יש צורך להגביר את המודעות ולספק תמיכה מיידית לנשים הנפגעות מאלימות – לא רק מבחינת סיוע פיזי, אלא גם נפשי. החוסן הלאומי לא יכול להתבסס על כך שרק גברים בשדה הקרב משמשים כדוגמה לתעוזה; נשים שמניפות את דגל ההישרדות בבית, בעורף, חייבות לקבל את הכלים להישרדות אישית. זהו תהליך שדורש חיבור בין גופי הרווחה, המשטרה והקהילה, ויכולת לזהות אלימות בבית, גם כשאין לכך סימנים מיידיים.
* כותבת המאמר, תמר קצב, הינה סטודנטית בשנה א' בביה"ס לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת בר אילן