היום, 1.6, הוא יום השנה ה-81 לציון מאורעות הפרהוד בעיראק. לרגל כך, הבוקר שחררו לרשת שתי תושבות העיר, אלה בן יעקב ואניטה חג'אדוסט, סרט אנימציה קצר שהכינו במסגרתם לימודיהן בבצלאל ושעוסק בסיפורם של יוצאי עיראק ואיראן.
הייתי בת 24 כשסבא קיבל מסמכים למלא מהרשות לזכויות ניצולי השואה. גדלתי בבית עיראקי מסורתי, אכלתי קובה ושתיתי צ'אי בסיטונאות אבל מעולם לא ידעתי שהיו נאצים בעיראק! כך לראשונה שמעתי על מאורעות ה"פרהוד" – יומיים של פרעות שקרו ב1 ליוני 1941, חג השבועות, נגד היהודים בעיראק, בעקבות הסתה פרו-נאצית מתוכננת של הממשל והשגריר הגרמני פריץ גרובה.
אז החלטתי לעשות את המעט שאני יכולה, בתור דור שלישי וסטודנטית לאנימציה – ליצור סרט.
במקביל, אניטה חברתי התחילה לחקור לעומק את המהפכה האסלאמית, שהביאה את משפחתה לעזוב את איראן בסוף שנות ה70 לישראל.
ההבנה המחלחלת ששפת האם של הסבים והסבתות שלי הולכת להיעלם, יחד עם מסורות ותרבויות שהביאו עימם היהודים מעיראק ואיראן, הובילו אותנו לאחד כוחות ולהשתמש בסרט הגמר בלימודים בבצלאל כדי לממש את המטרה – שימור ותיעוד של התרבויות והפצה של סיפורן.
הסרט מגולל את סיפורן של רחל בעיראק וליילה באיראן. שתיהן חיות בשלווה בארצן עד שהן נאלצות לברוח ולעלות לישראל עקב מאורעות הפרהוד והמהפכה. הן מאבדות את ביתן ותרבותן אך מוצאות נחמה בתה ואחת בשנייה.
עשינו מחקר מקיף של איסוף עדויות מהמשפחות, ממאמרים וספרים ביוגרפיים. ביקרנו במוזיאון מורשת יהדות בבל וצילמנו רפרנסים ללבוש, למבנה של רחוב בבגדד, לכלים ואביזרים. ראינו המון סרטים רלוונטיים בנושאים, לייב ואנימציה יחד.
במקביל לחקר במוזיאונים ובמאמרים הכתובים, פנינו לכתובת השנייה והמפורסמת מכבר של שימור המורשת היהודית-עיראקית בארץ והיא: קבוצת הפייסבוק "משמרים את השפה העיראקית"!
חברי וחברות הקהילה שמחו לעזור במחקר וחלקו סיפורים שלהם ושל יקיריהם מתקופת הפרהוד.
מאוחר יותר בהפקה גם נעזרנו בקבוצה כדי לתרגם לעיראקית את הדיאלוגים של הדמויות.
זהבה ברכה, מנהלת הקבוצה, עזרה לנו לדבב בסבב הראשון של ההקלטות את דמותה של האם העיראקית. זהבה הזמינה אותי גם לחלוק בפינת "שבתרבות" של הקבוצה את הסיפור המשפחתי בעיניים של הדור השלישי ואת סיפור ההפקה של הסרט.
שוש רוט, חברת הקבוצה וזמרת נהדרת, שרה את הנעימה המסורתית "דילילול" שאימה של רחל שרה לה.
עודד עמית, חבר הקבוצה, שחקן ומורה לערבית וללהג העיראקי-יהודי, דיבב בסרט את דמותו של "אבו מחמוד", השכן המוסלמי של רחל בעיראק, בנוסף לעוד כמה קולות רקע שכללו קללות עיראקיות עסיסיות. בכל זאת, גם זה חלק משימור המסורת!
אם חשקה נפשכם במתכון לקובה וסיפורי שבתרבות עיראקים, מוזמנים ומוזמנות להצטרף לקבוצה בפייסבוק.
התסריט היה מאתגר במיוחד. הרכבנו אותו בפתקיות על הקירות של מרכז הצעירים בחולון ועבדנו שם במשך כל שנת הלימודים, גם אחרי ההגשה לבצלאל, כדי לפנש את הסרט. היינו צריכות למצוא מוטיב שישזור את שני הסיפורים – ושם הגיע התה. תגלית רנדומלית הובילה אותנו למבנה המיוחד של כוס ה"סטיקאן" שהיה זהה בשתי המדינות, וטקסי התה שהיו חלק בלתי נפרד מהתרבויות עזרו לנו לאפיין את השונה והדומה בין שתי הדמויות וארצן.
רצינו שליילה הפרסית תפגוש את רחל העיראקית בירושלים (אם כבר ערי בירה…), אבל באותה שנה יצאה הסדרה "סאלח – פה זה ארץ ישראל" שטלטלה את נקודת המבט שלנו על חוויית העולים לישראל ושינינו את הסוף כך שמפגש השיא יקרה על גג בשיכון ישראלי שכוח אל, מנותק מכל העושר התרבותי והחברתי שהדמויות היו רגילות אליו.
הסרט שלנו הוא רק טיפה בים. יש כל מיני פרויקטים לשימור של התרבויות והשפות של יהדות המזרח וצפון אפריקה כמו קבוצת המשמרים, "לשון הבית", קרן מיראז'… אך מעט מאוד יצירות אמנותיות בישראל עוסקות בנושא, ובאנימציה בפרט. נותר רק לקוות שהדור השלישי ימשיך לחקור וליצור בהשראת השורשים שלו. כי בעוד כמה דורות, כשהניב המקורי של השפות והמסורות ייעלמו, הסיפורים והסרטים יהיו השאריות שישאירו אותם בחיים.
