לאחרונה התפרסם כי הטכניון הגיש תביעה כנגד מרצה בכיר, חבר סגל, בדרישה לקבל 50% מחברה שהקים בטענה כי החברה הוקמה באמצעות משאבים שסיפק הטכניון למרצה. בכתב התביעה מבהיר המוסד כי מענקים שהגיעו למרצה למטרות מחקר, הם ששימשו אותו לפיתוח הסטרט-אפ, ועל כן אי שיתוף המוסד מפר את נהלי הקניין הרוחני שלהם ומוביל להתעשרות על חשבונם.
מנגד, טוען המרצה כי הפיתוח נעשה בגלוי, על ידי פרסום מאמרים ברשות הרבים וכי עצם היותו עובד של הטכניון לא מקנה זכויות על עבודה אותה ביצע בנפרד, בחייו הפרטיים.
זוהי לא הפעם הראשונה בה מגיע סכסוך עובד-מעביד לפתחו של בית המשפט אשר נתקל בשאלות של עובדים ומעבידים לגבי הבעלות על זכויות הקניין הרוחני של פיתוח פטנט חדש, עיצוב מיוחד או סטארט-אפ חדשני שנעשו במסגרת העבודה.
מצד אחד, היוזמה הינה של העובד ודרך הטבע היא שההמצאה שייכת לבעליה, אולם מצד שני ללא האמצעים, הידע או סביבת העבודה לא יכל העובד להגיע לאותן התוצאות – אם כך למי שייכות זכויות הקניין הרוחני?
מהו החוק?
בחוק הישראלי ניתן למצוא התייחסות לשאלה במספר חוקים הנוגעים בתחום –
חוק הפטנטים (תשכ"ז-1967) קובע בסיף 132 כי המעביד הוא בעל זכויות יוצרים ביצירה שנוצרה על ידי עובדו, אלא אם כן הוסכם ביניהם אחרת או שהמעביד לא הביע התנגדות תוך 6 חודשים מיום שהעובד הודיע לו על ההמצאה.
חוק זכויות יוצרים (תשס"ח – 2007) קובע בסעיף 34 הסדר דומה, וגם לפיו התוצר יהיה שייך למעביד ולא לעובד.
התייחסות זהה ניתן למצוא גם בחוק העיצובים (תשע"ז – 2017) בסעיף 12(א).
דיני עשיית עושר ולא במשפט קובעים כי חלק מחובות הנאמנות של עובד כלפי מעסיקו מחייבות אותו כי לא יתעשר שלא כדין על חשבון מעסיקו, כלומר שלא יעשה שימוש במשאבים שרכש בעבודה (דוגמת ידע) בכדי להפיק רווחים אישיים.
הסעיפים מתייחסים רק ליצירות שנוצרו על ידי עובד במהלך העבודה, ואין הכוונה גם לתוצרים שנוצרו על ידי העובד לפני ההתקשרות עם המעביד או לאחר סיום היחסים החוזיים ביניהם.
כמובן שיצירות של העובד בזמנו החופשי, בביתו ולא במסגרת העבודה, אינן של המעביד, והדרישה היא כי היצירה נוצרה לצורך של המעביד תוך כדי העבודה. אם אדם פיתח תוצר, עיצב או המציא רעיון בזמן הפסקת הצהריים שלו, אין הדבר אומר כי היצירה היא של המעביד. כלומר אין חשיבות רק לשאלת הזמן והמקום.
אך אם מדובר ביצירה שעשה העובד במהלך העסקתו, תוך שימוש בידע, משאבים, כמענה לבעיות אליהן נחשף במהלך העבודה וכיוצא בזה, גם אם הפיתוח נעשה מחוץ לשעות העבודה – התוצר יהיה שייך למעביד. הכוונה היא כי הרעיון ירקום עור וגידים במהלך תקופת ההעסקה, ולא בהכרח בזמן שהעובד נמצא בעבודה פיזית.
המבחנים המשפטיים
כדי לפסוק אם התוצר שייך לעובד או למעביד במקרים מורכבים יותר, קבעה הפסיקה מספר מבחנים משפטיים המסייעים לפסוק של מי הבעלות בתוצר.
ראשית יפנה בית המשפט לבחון האם בכלל התקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעביד, לרוב הבחינה תעשה לפי מבחן ההשתלבות. בית המשפט יבחן האם שולם לעובד עבור העבודה, האם הוא עובד קבוע במשרה מלאה או חלקית, האם העובד נעזר בכלים שניתנו בעבודה וכולי.
לאחר מכן יש לבחון האם היצירה נעשתה תוך כדי העבודה, וגם אם התוצר נעשה באמצעות מאגרים או אמצעים של המעביד, לא בהכרח ימהרו לפסוק כי זה מוגדר "תוך כדי העבודה". אם אדם נעזר בטלפון נייד שקיבל מהעבודה, אין זה הופך את המעביד לבעליו של התוצר.
לבסוף יבחן בית המשפט האם סוכם בין הצדדים אחרת – האם יש הסכם, שבהכרח צריך להיות בכתב, המסדיר את סוגיית הקניין הרוחני בהקשר לתוצרים בעבודה.
מה עליי לעשות?
מלכתחילה, מומלץ לעגן את נושא הקניין הרוחני בחוזה מסודר מול המעסיק, ולהימנע מהשאלה בעתיד. חשוב להיות מודע לעובדה כי אם התוצר התבצע בעבודה יש סיכוי גבוה שהוא יהיה שייך למעסיק, ועל כן יש לשקול צעדים ולהתנהל בצורה חכמה במידה ואינך מעוניין כי התוצר לא יהיה בבעלותך.
לעומת מקרים בהם ברור, שחור על גבי לבן, שהיצירה שייכת למעביד ישנם מקרים סבוכים יותר שיכולים לעורר שאלות בדבר הבעלות בזכויות הקניין הרוחני. במידה ועובד לא בטוח בשאלת הבעלות, מומלץ להתייעץ עם עורך דין המומחה בדיני קניין רוחני ויכול לסייע להבין את המצב המשפטי.
